<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רע"ב</h1>
<h2>דף ט.</h2>
עוד שאלת, מה שהותר בשבת בפקוח סכנת נפש, אם נכנס בכלל ההתר ההוא אפילו סכנת אבר אחד או חוש מחושיו או לא ואינו בדוגמת נפש ועין. תשובה שלשה חלוקי חליים יש, האחד סכנת נפש ממש, והשני סכנת אבר וחולי שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב, והשלישי חשש חולי שכואב אלא שאינו נופל למשכב. סכנת נפש מפקחין עליו גדולי ישראל, ואפילו באיסור תורה [יומא פ"ד ע"ב], סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אף על פי ששוכב במטה מתוך חליו עושין מלאכה על ידי עכו"ם [שבת קכ"ט ע"א], והוא שלא יהיה אותו עכו"ם גר תושב ולא עבדו של ישראל, שאין בו אלא שבות אמירה בלבד [שם ק"נ ע"א], שאלו היה עבדו של ישראל אי נמי גר תושב אסור לעשות מלאכה לכל ישראל שאף הם אסורין במלאכתנו, אע"פ שעושים (ב)מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול [כריתות ט' ע"א], ודוקא שלא לעשות על ידיהן איסורי תורה כבשול ואפיה וכיוצא בהן ואי נמי להביא להם דרך רשות הרבים, אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפילו על ידי ישראל. וחשש חולי בעלמא שאינו נופל למשכב אסור לעשות מלאכה אפילו על ידי עכו"ם, דצרכי חולה אמרו ולא צרכי החושש, ואפילו איסורין דרבנן.
והנני כותב לפניך דין כל אחד משלשה אלה עם מה שעלה בידי עם הראיות שקבלתי מרבותי ומאשר בררתי אני לפי מה שהראוני מן השמים. סכנת נפש ואפילו חולי שצריך אומד מחללין עליו את השבת, וזה מבואר שהרי אמרו [שבת קכ"ט ע"א] ספק נפשות להקל, ובפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"א] גרסינן אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב כל מכה שצריכה אומד מחללין עליו את השבת, וזו אינה צריכה לפנים. אבל חולי שאין בו סכנת נפש אע"פ שיש בו סכנת אבר ונפל למשכב, אין מחללין עליו את השבת אלא שאומרין לעכו"ם ועושה, וזו שאמרו [שבת קכ"ט ע"א] כל צרכי חולה נעשין על ידי עכו"ם בשבת, ותדע לך דהא גרסינן בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"ב] אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכחלה בשבת סבור מינה הני מילי היכא דשחיקי סמנין מאתמול ואתויי אבל מישחק ואתויי סמנין בשבת לא אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי משמיה דרב יהודה אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים דקסבר רב עין שמרדה יש בו סכנת נפש, וכדאמרינן התם באמתה דהות בי רב שמואל דקדחא ליה עינא בשבתא וצוחא וצוחא וליכא דמשגח בה פקע עינא ומיתה דשורייני דעינא בליבא תלו, ומאן דהוה סבור דמישחק ואתויי בשבתא דרך רשות הרבים לא, הוה סלקא דעתיה דליכא סכנת נפש, ואף על גב דאיכא סכנת עורון אין מחללין בשל תורה. אבל בדברים של דבריהם דהיינו לכחול ואי נמי לאתויי סמנין דרך סמטא מותר מפני סכנת אבר, וכמו שפירש"י ז"ל דהוה ביה סכנת עורון.
וכמו שאין עושין לו דברים שיש בהן איסור תורה על ידי ישראל כך אין עושין אפילו על ידי עבדו ושפחתו העכו"ם של ישראל, אף על פי שאינן של אותו ישראל החולה, שעבדו ושפחתו העכו"ם אע"פ שאינן תושבים אסורין במלאכת כל ישראל דבר תורה, אע"פ שעושין מלאכתן לעצמן בשבת כישראל בחול, כדאיתא (בכתובות) [כריתות ט' ע"א]. ותדע לך דתניא בפרק החולץ [יבמות מ"ח ע"ב] וינפש בן אמתך בעבד עכו"ם הכתוב מדבר אתה אומר בעבד עכו"ם או אינו אלא בעבד מל כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הא עבד מל אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד עכו"ם הכתוב מדבר והגר זה גר תושב וכו', אלמא עבד עכו"ם אסור לכל ישראל כגר תושב (וגר) [דגר] תושב אסור במלאכת ישראל אע"פ שאין רשות ישראל עליו כדי שנאמר לישראל זה אסור לישראל אחר מותר, א"כ אף עבד עכו"ם כן אסור לכל ישראל, ולא עבד תושב בלבד קאמר דא"כ הוה ליה למיתני בהדיא עבד תושב וכדקתני גר תושב. והא דגרסינן בכריתות פרק מחוסרי כפרה [ט' ע"א] תנו רבנן גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחול ר' שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבין עושין מלאכה לעצמן בשבת כישראל בחול, לאו למימרא דלישראל אסורין דוקא עבד ואמה תושבין הא לאו תושבין מותרין, דאם איתא בהא ברייתא דבפרק החולץ דדרשינן לאיסור הוה ליה למיתני הכין בהדיה וכמו שכתבתי, אלא הכא דלאיסורא במלאכת ישראל תנו עבד ערל סתם, אבל הכא בפרק מחוסרי כפרה דתנינן לקולא במלאכת עצמן תנו עבד ושפחה התושבים לומר דאפילו [תושבים] עושים מלאכה לצורך (ל)עצמן כישראל בחול, וזה נ"ל ברור. וחולה חושש שאין בו אפילו סכנת אבר ואין חליו כבד עליו לנפול למשכב, חושש בעלמא הוא זה ואפילו לומר לעכו"ם לעשות אסור, דאמירה לעכו"ם שבות ולא התירו שבות בחושש, וכדאמרינן בפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"א] החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ ואמרינן חושש שאני, והיינו נמי איסור חזרת רטייה [ערובין ק"ב ע"ב] ודכותא טובא.
